אחריות המשטרה להתאבדות עציר 

קרוב לחצות הלילה, התדפקו שוטרים על דלת דירתו של איתמר לוי.

איתמר בן ה-22, לא היה מוכר למשטרה. הוא היה "אדם נורמטיבי", כלשון אנשי החוק, סייע לפרנסת משפחתו, ללא כל עבר פלילי.

על מה אם כן מצאו השוטרים לנכון לבוא אליו בדרמטיות שכזו?

שעה לפני הופעת השוטרים בביתו, נפגש איתמר עם מעבידו.

בין השניים פרץ ויכוח על תשלום פיצויי פיטורין עבור התקופה בה עבד איתמר אצל אותו מעביד בחלוקת עיתונים.

מכאן ואילך נחלקו הגרסאות.

המעביד התלונן כי במהלך הויכוח נדקרו הוא ובת זוגו על לא עוול בכפם. איתמר הסביר כי הדקירות נעשו מתוך הגנה עצמית.

השוטרים עצרו את איתמר. הוא נלקח לבית המעצר. למחרת הובא בפני שופט. זה האריך את מעצרו בששה ימים.

ביום הרביעי למעצר, גילה שותפו לתא את גופתו של איתמר תלויה על סורג המקלחת.

בתוך מחברתו נמצא מכתב התאבדות.

המשטרה מינתה קצין בודק. זה האחרון הבחין כי במהלך הדיון בהארכת המעצר, התריעה עורכת דינו של איתמר כי הוא מצוי במצב נפשי קשה וביקשה כי יראה רופא.

שופט המעצרים לא התייחס לבקשה.

גם המשטרה לא התייחסה. החוקר שנכח בדיון, כך פסק הקצין הבודק, פעל בניגוד להנחיות המשטרה. היה עליו לגלות רגישות, להפנות את איתמר לבדיקת רופא ולהעביר את המידע לגורמים האחראים על בית המעצר.

הוריו של איתמר, הגישו תביעת נזיקין נגד המשטרה ונגד חוקריו של איתמר.

במשפט שהתנהל בפני השופט דוד חשין, בבית המשפט המחוזי בירושלים, התברר כי בחקירתו של איתמר נקטו השוטרים בשלוש "תחבולות". הם אמרו לו כי התנהגותו שברה את אמו ולכן אינה מסוגלת להיפגש עימו, כי עורכת דינו רוצה ברעתו ולא ניתן לבטוח בה, כי מצבם של בני הזוג אותם דקר הוא אנוש.

כל אלה היו שקרים שאין להם רגליים.

תמונת המציאות, שהייתה בפני איתמר, בעקבות שלוש התחבולות, הייתה קשה במיוחד לצעיר בן 22 ללא עבר פלילי, שהתמודד עם המעשים הקשים שיוחסו לו, קבע השופט המחוזי דוד חשין.

אף על פי כן, פסק השופט, החוקרים לא התרשלו בתפקידם. שום חוקר סביר, לא היה צריך לצפות, שקיימת סכנה כי איתמר ישלח יד בנפשו. הנה, אומר השופט, אפילו המומחה הפסיכיאטרי מטעם המשטרה, פרופ' אליצור, שצפה בקלטת אחת החקירות, העיד כי אמנם איתמר היה נתון בלחץ, אולם גם הוא לא היה מזהה סימנים של התנהגות חריגה.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד בית המשפט העליון.

השימוש בתחבולות בעת חקירה, מבהירה השופטת עדנה ארבל, הינו בלתי נמנע כדי להגיע לחקר האמת. אולם גם לשימוש בתחבולות ישנו קו אדום שאסור לחצותו.

האם שלוש התחבולות בהן נקטו החוקרים כלפי איתמר חצו את הקו האדום, הקשתה השופטת.

השקר כי האם נשברה, מעורר אמנם קושי וחוסר נוחות רבה, אך הוא לגיטימי, קובעת השופטת ארבל.

הוא הדין בשקר כי מצבם של בני הזוג שנדקרו על ידי איתמר הינו אנוש. גם תחבולה זו כשרה, לדעת השופטת. מטרתה להפעיל לחץ על מצפונו של הנחקר ולערער את בטחונו במצבו המשפטי. תחבולה זו אינה פוגעת בשורת הצדק.

יחד עם זאת, מצג השווא שבא לתקוע טריז בין איתמר לעורכת דינו, אינו תקין, לדעת השופטת. עורך הדין הוא המשענת המשפטית של הנחקר. תחבולה שכזו פוגעת בהגנת הנאשם.

אבל, מוסיפה השופטת, השאלה אינה אם נקטו החוקרים בתחבולות פסולות, אלא אם היה בתחבולות כדי לעורר בלב החוקרים את חשש ההתאבדות.

לדעת השופטת, התחבולות אמנם הפעילו לחץ נפשי על איתמר. התחבולה שנועדה לשבור את אמונו בעורכת דינו הפעילה לחץ אף מעבר למותר. אך בהעדר כל מידע, או סימן נוסף על מצוקה נפשית, לא היה בלחץ זה כדי להציב תמרור אזהרה בפני החוקרים בדבר אפשרות של התאבדות.

לסיכום, קובעת השופטת ארבל, תוך שהיא משלחת את משפחתו של איתמר לביתה בלא כלום, "מדובר במקרה טרגי של קיפוח חייו של אדם צעיר בתחילת דרכו הקשור למשפחתו ועושה כל מאמץ לסייע לה בפרנסתה. אין ספק כי מותו הוא אבידה גדולה להוריו אשר אין עליה נחמה. מי ייתן ולא ידעו עוד צער".

למקרא פסק הדין, עולה תחושה קשה כי השופטים, אולי שלא מדעת, מגוננים לא על השוטרים, כי אם על חברם לכס השיפוט, שופט המעצרים, אשר התעלם מבקשת פרקליטתו של איתמר כי יראה רופא.

הקצין הבודק שמינתה המשטרה, הגיע כאמור למסקנה כי החוקר שנוכח בדיון לא גילה רגישות לקריאות המצוקה של איתמר.

האם מסקנה שכזו, לא חלה ביתר שאת, על השופט שישב בדין?

אכן, ראויה ואנושית תקוות השופטת ארבל כי ההורים של איתמר לא ידעו עוד צער.

אולם החשש הוא שרף הרגישות הנמוך, שפסק דינה דורש ממערכות אכיפת החוק, יגרום לכך שהורים רבים אחרים, ממש כמו הוריו של איתמר, יראו גם יראו צער, אם חס וחלילה, גם בנם יחסר הניסיון וללא כל עבר פלילי ייקלע לסיטואציה דומה ומערכות אכיפת החוק יתעלמו ממצוקתו.

מסמך מספר 721